סימן א – הלכות הנהגת אדם בבקר
סעיף א
יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. הגה: ועכ"פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין (טור). הגה: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור).
יתגבר כארי... מעורר השחר
כי זו מטרת בריאת האדם- כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ואם היה צריך לעמוד בפני מלך איך היה זריז.
חיבור יום ולילה ע"י תורה ותפילה- סוד השל"ה.
זריזות בנט"י- אף שנשאר שוכב משום שמשהה עליו רוח טומאה והזוהר מחמיר בזה מכ"מ אין לעבור שום איסור, וכשרוצה ללמוד ואין לו מים ינקה בכל מילי דמנקי כדין התלמוד והפוסקים.
שהוי רוח טומאה ע"י הליכה פחות פחות מ4 אמות או 4 אמות בלי נט"י ובמרוצה ומבלי שהוי- מח' .
כל הבית ד"א- לסמוך רק בשעת הדחק.
רמא ועל כל... ציבור מתפללין
יציר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ולא עלינו כשהראש מונח לא בעליונים ...
תועלת ליראה- ציור הויה בנקוד יראה. מנורת שויתי בעיתית.
ולא יתבייש...השם יתברך
להתוכח עם המלעיגים- לא ראוי שמא יקנה קנין עזות הפסולה אף בעבודת ה'.
האם להסתיר עבודת ה'- אם מצוי בין הגדולים ממנו, לא יעשה בפניהם ואם בפני בינונים שיכול שילמדו ממנו- יעשה בפניהם ומכ"מ יכוין לשם שמים ולא להתפאר.
רמא-בזריזות. מב-לא יקום מיד דמזיק לגוף, מותר לומר מודה אני בידיים מטונפות דאין שם ה' ולא כנוי
בהל שיהא- הודאה שנכון מאוד להיזהר לומר לפני התפילות- 1. מודה אני לפניך ה' או"א שהוצאתני מאפלה לאורה.
2. מודה אני לפניך ה' או"א שכשם שזיכיתני לראות כשהחמה במזרח כך זכני לראותה במערב.
3. מודה אני לפניך ה' או"א כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפלה לאורה.
בהל- הוא- 6 מצוות עשה תמידיות- 1.אנוכי ה' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"- יש א-לקים 1 שברא הכל, וקים לעד, והכל קורה ברצונו, והוא עושה נסים ומשגיח.
2. לא יהיה לך א-לוקים אחרים על פני- ה' משגיח בכל העולמות ומנהיג את הכל וכל הפועלים הם ברצונו, ולכן נקרא א-לוקי הא-לוקים.
3. שמע ישראל וכו' שמע ישראל ודע, שה' ברא הכל ומשגיח בלא שום שתוף.
4. ואהבת את ה' א-לוקיך ואהבה מגיעה ע"י התבוננות בתורה והקובע מחשבתו בענינים גשמיים שלא לשם שמים מבטל עשה זה ועונשו גדול.
5. את ה' א-לוקיך תירא- שתהיה עליו יראת ה' שלא יחטא, וכשבאה לידו עברה יזכור כי אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'..
6. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אזהרה לאפיקורסות שהוא נגד דעת תורה ולזנות שזה רדיפת תאות עולם ללא כונה טובה אלא להנאתו.
בהל ולא- מתי צריך לריב ולשנא- כשיש אפיקורסים הרוצים לתקן תקנה להעביר העם מרצון ה' שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט.]
סעיף ב
המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה.
סעיף ג
ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.
והטעם כי המקובלים האריכו במעלת קימה בחצות וסדר הנהגה עפ"י האר"י.
העת להתאונן על החורבן- מעט קודם חצות, ומחצות יעסוק בתורה ובסוף הלילה יבקש צרכיו.
אם קרוב לנץ, יאמר מזמורים וידלג על קינות, ואחר התיקון שיעור משניות קודם לכל דבר.
והעת ההיא מסוגלת לחכמת האמת.
חבורה שקמים בחצות לומר תיקון בציבור- אין למנוע. ועדיף שיאמרו בבית כנסת שקדושתו חמורה מהחדר הסמוך לו. וטוב להיות מעשרה ראשונים. ולהזהר משיחת חולין.
מי שיודע שירדם בתפילה- עדיף שישן כל צרכו ועכ"פ יקום 1/2 שעה קודם התפילה להתכונן.
דרך לימוד תורה ותפילה- בשמחה.
זכר לחורבן- בכל סעודה על נהרות בבל ובשבת שיר למעלות בשוב ואחר כונת הלב אזלינן.
סעיף ד
טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.
ממעט מחמת אונס או שלא יכול לכוין- מה שאומר בכונה נחשב כמאריך תחנונים בכוונה. אחד המרבה וכו'.
כמות לימוד תורה- שיעשה כל שביכולתו.
ויתור על תחינות ובקשות בכדי שילמד תורה- מי שיש לו לב להבין וללמוד.
תדירות לימוד מוסר- יש לקבוע ללמוד כל יום כי הגדול מחברו יצרו גדול הימנו והוא תבלין ליצה"ר.
סעיף ה
טוב לומר פ' העקדה (בראשית כב, א - יט) ופ' המן ועשרת הדברות ופ' עולה (ויקרא א, א - ז) ומנחה (ויקרא ב, א - יג) ושלמים (ויקרא ג, א - יז) וחטאת (ויקרא ד, א) ואשם. הגה: ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בצבור (תשובת הרשב"א סי' קפ"ד).
טוב לומר פרשת העקדה -1. לזכור זכות אבות בכל יום 2.להכניע יצרו כמו יצחק.
ופרשת המן -[1.להאמין שכל מזונותיו בהשגחה פרטית . 2.להוכיח שאין רבוי השתדלות מועיל מאומה. 3 .סגולה- שכל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו.]
ועשרת הדברות- [ לזכור כל יום מעמד הר סיני] ופרשת עולה ומנחה ( ושלמים [ואף פרשת תודה דהוא בכלל שלמים]
אמירת פרשת נסכים -אחר עולה שלמים ותודה יאמר כי אין זבח בלא נסכים. אבל אחר חטאת ואשם לא יאמר כי אינם טעונים נסכים]
וחטאת - [כל העוסק בחטאת כאילו הקריב חטאת]
ואשם
[מא- אם יודע שנתחייב חטאת יאמר פרשת חטאת בהתחלה והאחרונים חולקים]
[פרשת העקדה קודמת לקרבנות ואומר פרשת המן אפילו בשבת]
[אמירה בלאו כוונה- אין די באמירה אלא אם מתבונן במה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'.
10דברות רק ביחיד-מפני הסוברים האומרים שרק 10 הדברות משמים וביחיד יאמר שלא בתוך התפילה ולא בתוך הברכות
אמירת תהילה לדוד- כל האומר ג"פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא, וג"כ כשמתבונן וכו'.
סעיף ו
פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום (וע"ל סי' מ"ז סעיף י"ג).
פרשיות הקרבנות-יאמר ביום כי קרבנות קרבים ביום. ואם אין לו פנאי יכול לאומרם בלילה. ויאמרם אף בשבת ונחשב כקורא בתורה. ובן תורה ילמד בשבת בפרשה דיומא . ויש אומרים שאף בחול עדיף שילמד.הנמצא באבלות לא יאמר.
פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן-יכול לומר קודם היום.
אמירת יהי רצון בשבת-שלה- לא יאמר כי אין בהם קרבן נדבה.
סעיף ז
כשיסיים פרשת העולה יאמר: יר"מ שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה, וכך יאמר אחר פ' המנחה והשלמים, מפני שהם באים נדבה.
האם יש לומר בנוסח הנ"ל גם אחר פרשת חטאת ואשם- לא, כי חטאת ואשם אינם באים בנדבה אלא כחובה אם עבר ונתחייב. וה"ה אשם תלוי.
רשל- יכול לומר בגדר תנאי שאם נתחייב ואם לאו יהיה כקורא בתורה
מא- דוחה אין לומר בלשון תנאי כי לענין חטאת בעי ידיעה שחטא מכ"מ מועיל באשם ואשם תלוי. ומכ"מ אם לבו נוקפו על עברה שחיב חטאת יאמר בלשון תנאי.
בהל ופרשת- מביא הפסוקים שיש לומר לכל פרשה
האם יש לומר נסכים לכל קרבן וקרבן- פמג מסתפק.
קריאה מבלי כוונה- טוב שילמד כדי שיבין ובזה נחשב לו כקרבן ממש וכן מצוה להבין מה אומר באביי הוה וכו
סעיף ח
יאמר עם הקרבנות פסוק: ושחט אותו, על ירך המזבח צפונה לפני ה' (ויקרא, א, יא).
כיום המנהג לאומרו אחר פרשת התמיד דאיתא במדרש שכל מי שאומר פסוק זה הקב"ה זוכר עקדת יצחק.
סעיף ט
יש נוהגין לומר פרשת הכיור (שמות ל, יז - כא) ואח"כ פרשת תרומת הדשן (ויקרא ו, א - ו) ואח"כ פ' התמיד (במדבר כח, א - ח) ואח"כ פרשת מזבח מקטר קטורת (שמות ל, ז - י) ופרשת סמני הקטורת ועשייתו (שמות ל, לד - לו).
סימן ב – דין לבישת הבגדים
סעיף א
לא ילבש חלוקו מיושב (טור) אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה.
מט- צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקב"ה ולכן שלא יגלה בשרו שדרכו להיות מכוסה בבגדים מבלי הכרח.
מה רשאי לגלות- ידו עד המרפק, צואר עד החזה, כפות רגליים- דוקא אם רגילים ללכת יחפים גם בקיץ,
בית מרחץ- מותר כי דרך בנ"א לילך שם ערומים.
רחיצה בנהר-יתפשט סמוך לנהר, אין צריך לכסות ערוה אלא כשיוצא.
דברים הגורמים לשכחת תלמודו-מניח מלבוש תחת ראשו, אבל אם שם דבר המפסיק אין קפידא, לובש 2 מלבושים בפ"א, קורא כתב שעל הקבר, מסתכל בפני מת.
דברים המחזירים לימוד-פמ"ג-
להתפשט תחת כילה-בהל לא- פמ"ג מסתפק בכילה נמוכה מי"ט וארה"ח- אוסר.
סעיף ב
אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג).
אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו.
סעיף ג
ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ
מט- שלא יתגנה בפני הבריות ואע"פ שהוא תחת מלבושים וכ"ש תחת הבגדים.
דיעבד- שאר כל אדם- לתפילה צריך לדקדק ושלא לתפילה לא צריך.
בת"ח- חיב תמיד להסתדר.
דרך הלבישה-ילבש ימין ואחר השמאל ויכוון כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל.
סוג הלבוש-רמב"ם מלבוש ת"ח נאה, נקי, בלי כתם לא מפואר ולא בזוי אלא בינוני ונאה.
.
סעיף ד
ינעול מנעל ימין תחלה ולא יקשרנו, ואח"כ ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין. הגה: ובמנעלים שלנו, שאין להם קשירה, ינעול של ימין תחלה (תוספות פ' במה אשה ד' ס"א).
מ"ט- מצינובתורה שימין חשוב תמיד כגון בוהן יד ורגל. אולם בקשירה יש חשיבות לשמאל.
גרביים עם שרוכים- אין חשיבות לשמאל. שמאלי- יקדים ימין לקשירה.
קדושה ברחיצה- רוחץ ימין תחילה . וברחיצת גופו יקדים הראש שהוא מלך על כל האיברים.
יש לו כרגע רק נעל שמאל- יחכה שיביאו לו של ימין.
סעיף ה
כשחולץ מנעליו, חולץ של שמאל תחלה.
מט- שזהו כבוד לימין
סעיף ו
אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש (מפני כבוד השכינה), ויבדוק נקביו. הגה: ויכסה כל גופו, ולא ילך יחף (א"ז). וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב, שהוא זריזות ונקיות (הגהות מיימוני פרק ה' מהלכות דעות).
אסור לילך בקומה זקופה - דוחק רגלי שכינה, ואסור אף בעומד במקומו
גלוי ראש -[בתוך בית מקורה-אסור וכ"ש תחת כיפת השמים
מ"ט לאסור גלוי ראש- בה"ל ולא- משום ובחוקותיהם.
הליכה בגלוי ראש פחות מד"א- אסור רק ממידת חסידות. ואף בעת שינה בלילה ואפילו רק יושב בביתו.
קטנים-נכון להרגילם שיהיה להם יראת שמים.
כסוי ראש ביד-מספיק. ופמ"ג מחמיר בד"א תחת כיפת השמים.
לימוד וברכה בגלוי ראש- אסור ללמוד וכ"ש לברך. ולא מהני כיסוי היד דאין גוף יכול לכסות עצמו ויש מקילים בשעת הדחק כגון שקם לשתות בלילה וטוב יותר למשוך השרוול.
האם פאה מהוה כיסוי-יש אוסרים משום מ"ע. ויש מקילין
סימן ג' - הנהגת בית הכסא
סעיף א
כשיכנס לבית הכסא יאמר: התכבדו מכובדים וכו', ועכשיו לא נהגו לאומרו.
מט- אין אנו מוחזקים ליראי שמים בדגה כזו שמלאכים מלוים אותנו.
סעיף ב
יהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה עצמו עד שישב. הגה: ולא ילכו שני אנשים ביחד, גם לא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו, משום צניעות (אור זרוע).
יהא צנוע...עד שישב [וה"ה כשקם שלא יהיה מגולה.
מעלת הצניעות- גמ' ברכות סב ולסמק- הוי מצוה מדאו'.
המתעצלים בבנית שירותים לצורך הרבים-1. חוסר מידת צניעות. 2. ברכות ושמות לבטלה כי אומרים בגוף לא נקי. 3. בטול תפילות בציבור. 4.הלבנת פנים. 5.סכנת נפשות עמוד החוזר מביא הדרוקן.
ולא ילכו ביחד- ואם אחד פוחד- השני יניח ידו על ראשו ובלבד שלא יראה פרועו.
איש ואשתו- אסור.
עם קטן שאין בו דעת- מותר.
דיבור בבית הכסא- לרמא אסור. מב-למעט נשים שיכולות להיכנס בשתים ומדברות כדי שלא יכנס משהו.
מב-ובגברים לצורך גדול רק אם טרם נפנה. 2. לרמוז שהמקום תפוס-בהשמעת קול ולא דיבור.
סעיף ג
אם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור, או בקיסם, לפתוח נקביו, ימשמש קודם שישב ולא ימשמש אחר שישב, מפני שקשה לכשפים.
אמצעים נוספים- ילך 4 אמות ישב ויעמוד וישב עד שיפנה. 2. לא יחשוב בדברים אחרים. 3. אין להתפנות מעומד.
סעיף ד
לא יגלה עצמו כ"א לאחריו טפח ומלפניו טפחיים, ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום.
מט- משום צניעות. מ"ט מקדימה טפחים- משום מ"ר הניתזים. ויזהר שלא ילכלך בגדיו.
סעיף ה
אם נפנה במקום מגולה, שאין בו מחיצות, יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא, אבל בין מזרח למערב, אסור. ( ולהטיל מים בכל ענין שרי) (ב"י בשם הרמב"ם).
בין מזרח למערב- שכינה שורה במערב ואסור אפילו מפנה פניו למזרח. דמזרח שהוא נגד מערב יש ג"כ קדושה.
אם נפנה בחצר- ב"י ומא- איך שירצה. אבל טז- בין מזרח למערב אסור אא"כ סמוך לכותל.
כשיש מחיצה אחת סמוך למערב- ישב תוך ד"א למחיצה ואחוריו למערב. מחיצה למזרח- אחוריו למזרח ויש מחמירים כי השכינה נמצאת במערב.
גובה מחיצה- כל שאין פרועו מגולה.
היכן שאין מחיצות פניו לצפון ואחוריו לדרום שו"ע –מותר. מ"ב-י"א שלא וטוב להיזהר.
להטיל מים- רמא- בכל כוון שרי.
בהל ולהטיל- גרא חולק על רמא ואוסר לצד מערב כי שכינה במערב. והמנהג להקל כשוע וכ"ש כשיש מכנסיים.
סעיף ו
וכן אסור לישן בין מזרח למערב, אם אשתו עמו. ונכון להזהר, אפילו כשאין אשתו עמו.
שוע-ראש המיטה בצפון ורגליה בדרום .ורמ"ע ע"פ זוהר כתב- ראש המיטה למערב ורגליה למזרח. אחרונים- כשו"ע
כששוכב לבד עם בגדים- לשוע צריך להיזהר אף בזה, אבל ארה"ח כתב שיש להחמיר רק כששוכב ערום ובאין וילון סביב המיטה.
סעיף ז
המטיל מים מן הצופים ולפנים (פי' מקום שיכולים לראות משם הר הבית, ומשם והלאה אין יכולים לראות, רש"י), [ לא] ישב ופניו כלפי הקודש, ( אלא לצפון או לדרום), או יסלק הקודש לצדדין.
אם אחוריו כלפי הקודש- שרי הטלת מ"ר.
מן הצופים ולחוץ -גרא- אם פניו כלפי קודש אסור בהטלת מ"ר.
הטלת מ"ר כנגד בית כנסת \בית מדרש- אסור מטעם ואחוריהם אל היכל ה'.
מיקום בית הכסא- לא נגד בית כנסת. מכ"מ מותר אם יש מחיצה בין כתלי בית הכסא לבית כנסת.
סעיף ח
כשנפנה בשדה, אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד. ובבקעה, יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות פירועו.
אם חברו שומע הפחותיו- אין בו איסור משום צניעות אלא בושה ומי שלא מקפיד לא מקפיד. פרוש פרועו- גילויו.
סעיף ט
לא ישב במהרה ובחוזק ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא.
סעיף י
לא יקנח ביד ימין.
מט- אחד הטעמים כי קושר בה תפילין על יד שמאל וכן שאין לקנח באצבע אמצעית שהרי קושר עליו התפילין.
שמאלי- מקנח בימין.
כותב שמאל ושאר מעשיו בימין-בהל לא- יקנח בשמאל.
כותב בימין ושאר מעשיו בשמאל- מח'.
סעיף יא
לא יקנח בחרס, משום כשפים, ולא בעשבים יבשים, שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות, ולא בצרור שקנח בו חבירו, מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. הגה: ועכשיו, שבתי כסאות שלנו אינן בשדה, נהגו לקנח (בחרס, וכן נהגו לקנח) בדבר שהאור שולט בו ואינו מזיק, ופוק חזי מאי עמא דבר (חידושי אגודה פרק המוצא).
חרס עם חידודים- יש בזה אף סכנה של ניתוק שיני הכרכשתא
לקנח בצרור שקנח בו הוא עצמו- מותר
היצר רמא עכשיו - דלא שכיחי כשפים ובלבד שהחרס חלק. או שהעשבים אינם יבשים
לודא שמשאיר נקי- ס"ח- שמא יבוא חברו פתאום או בלילה וישב עליו
סעיף יב
יפנה בצניעות, בלילה, כמו ביום.
נפק"מ- לענין גלוי כי לפניו יתברך חשכה כאורה ומכ"מ א"צ להתרחק. רק שלא יוזקו בזה בנ"א בדרך.
להיפנות מול אדם- גדולים אסורים וקטנים מותר אפילו בפני רבים, ואפילו בפני אשה משום סכנה.
התפנות אשה בנכחות ילד- מולו ממש אסור משום חציפותא, ולצדדים מותר.
סעיף יג
לא ישתין מעומד, מפני ניצוצות הניתזין על רגליו, אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תחוח (פי' קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה).
מט- פן יאמרו כי הוא כרות שפכה וכו'. עצות- להגביה הגיד ע"י הביצים או מטלית עבה. ואם נפלו ניצוצות יש לשפשפם
סעיף יד
יזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם לא מעטרה ולמטה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, אא"כ הוא נשוי. ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי.
כשאבר בקשוי- ג"כ מותר, אשתו נדה- אסור.
נגיעה באמה לנשוי- רק בשעה שצריך לנקביו.
סעיף טו
אפילו מי שאינו נשוי, מותר לסייע בביצים.
מט- דאינו מביא לחימום, ע"י מטלית עבה -מח'.
סעיף טז
לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין, אבל להתחכך, לא.
ע"י בגד עבה- מותר.
סעיף יז
המשהה נקביו, עובר משום בל תשקצו.
המשהה קטנים- 1. בל תשקצו 2. לא יהא בך עקר.
משהה מלהפיח- לא עובר.
כבוד הבריות מול בל תשקצו- הראשון גובר ולכן ישהה עד שימצא מקום צנוע.
זהירות בקינוח צואה- כי צואה במקומה במשהו ולכן טוב לשטוף.
סימן ד – דיני נטילת ידים
סעיף א
ירחץ ידיו ויברך: על נטילת ידים. (הגה: וי"א גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו, וכן נהגו) (אבודרהם). מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה, ( לקמן סימן ק"ס) כשרים לנטילת ידים לתפלה, מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו.
מ"ט- 1.ראש- ידים עסקניות ונגעו בבשר המטונף בלילה ותקנו חז"ל בברכה על נט"י לק"ש ולתפילה.
2. רשבא- בשחר אחר השינה נעשים כבריה חדשה, ולכן תקנו את ברכות השחר. 3. וכן להתקדש וליטול ידיים ככהן המקדש ידיו מן הכיור קודם העבודה
מב- להלכה נוקטים לחומרא.
שכח לברך על נט"י-לא יברך אחר התפילה לכו"ע.
ברכה קודם שמנגב- מח', ונפק"מ אם רו"ר סרה דוקא אחר נגוב. והכרעת הפוסקים דנגוב לא מעכב.
נגיעה בבגדים קודם נט"י-לבוש-אסור .מא עפי" גמ'- מותר.
נטילת בגד בשחרית מיד שמש-סכנה אף אם השמש עצמו נטל ידיו מפני סכנת המזיקין, ולכן יטול בגדיו בעצמו.
רחיצת רגלים בבוקר-פמ"ג-אע"פ שנזכר בגמ' מכ"מ כשאין רגילות ללכת יחף- אי"צ.
סוג מים פסולים לסעודה-מים שנשתנו מראיהן, נעשה בהם מלאכה, מלוחים או סרוחים שאין הכלב יכול לשתות
ברכה בנטילת מים פסולים –דעת סתם בשו"ע- מברך כי צריך רק נקיות ידים בעלמא.
י"א בשוע- לא מברך על נט"י אלא על נקיות ידים.
אחרונים- מברך על נט"י.
כיצד מברך אשר יצר אם לא עשה צרכיו-לרמא- בבוקר נעשה כבריה חדשה ומודים לה' על יצירת גוף ועל הנשמה.
כשנעור כל הלילה-פמג- אינו בריה חדשה ואינו מברך אשר יצר אא"כ עשה צרכיו.
הפסק בין עשית צרכים לברכה-י"א שאם השתין בלילה יכול לסמוך על "אשר יצר" דשחרית. ומב- משאיר בצ"ע כי בבוקר יצטרך שוב ולא יחול על הלילה סימן ז סק א'. וע"כ יפסיק בין ליבו לערוה ויתרחק ד"א מהעביט ויברך.
סוג העביט שיש להתרחק ממנו-דוקא עביט מיוחד. אבל אם לא מיוחד די בהטלת רביעית מים לתוכו בכל פעם שמשתין.
הכרעת המ"ב- בדין הרמא- הרוצה להסתלק מן הספק – נט"י. שרותים, נט"י,ברכת ענט"י, אשר יצר.
קם הרבה זמן קודם התפילה ועשה צרכיו, מתי יברך ענט"י-בה"ל ואפילו- חי"א- ימתין לנט"י שסמוכה לתפילה לצאת י"ח הראש.
שערי תשובה- יברך מיד כיון שאם יברך אח"כ יהיה הפסק גדול לדעת הרשב"א
הכרעת בה"ל- הרמב"ם סובר כרא"ש דנתקן לשם תפילה וגם לרשב"א אין לחוש להפסק מאחר ומסדרה אח"כ עם הברכות.
נט"י בלא כלי, או בלי כח גברא, או בלי רביעית-בה"ל לזמן- מדינא יכול לברך .ולכתחילה טוב להקפיד גם עליהם.
נטל במים פסולים לסעודה ואחר נוטל כראוי האם יברך לשו"ע-בהל עליו- לדעת השו"ע לא מברך על נטילה ראשונה וגם כשנוטל אח"כ לא יברך ובה"ל ממליץ שקודם התפילה יטיל מים וישפשף או יעשה צרכיו ואח"כ יטול ואז יברך.
סעיף ב
ידקדק לערות עליהן מים ג"פ, להעביר רוח רעה ששורה עליהן.
מט- 1. משום תפילה 2. משום רוח רעה. אלא שבשביל טעם 2 לא היו מתקנים ברכה.
עד כמה נוטל-לכתחילה עד פרק הזרוע ובחוסר מים עד קשרי אצבעותיו ויפשוט כפות הידיים ויגביהם כנגד הראש.
הדחת הפה שחרית-טוב להדיח הפה אך לא בתענית צבור.
ג"פ- כי רק בג"פ הולך הרוח רעה ויש מצריכים ד"פ.
נשים וילדים-חייבים ג"כ אבל עכו"ם לא מקבלים טומאה.
נטל יד אחת ג"פ-בהל ידקדק- רו"ר סרה מאותה יד.
סעיף ג
לא יגע בידו, קודם נטילה, לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים.
מ"ט רו"ר מזיק לאברים
סעיף ד
אפילו מי שנטל ידיו לא ימשמש בפי הטבעת תמיד, מפני שמביאתו לידי תחתוניות; לא יגע במקום הקזה, שמשמוש היד מזיק לחבורה.
מט- כי קודם נטילה רו"ר מזיקה כל נקב שבגוף ולכן אסור אפילו באקראי.
סעיף ה
לא יגע בגיגית שכר, שמשמוש היד מפסיד השכר.
מט- אפילו לאחר נטילה ומשום קלקול השכר
נגע בשכר קודם נטילה-יש אוסרים לשתות מחמת סכנה ויש מקילים ובהל משאיר בצ"ע.
מגע בשאר אוכלין- אם אפשר ידיחנו ג"פ ,ואם א"א אין לאסור המאכל.
עישון קודם נט"י-אסור.
סעיף ו
אין צריך רביעית לנטילת ידים לתפלה.
מב-ולכתחילה צריך
סעיף ז
טוב להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. הגה: מיהו אינו מעכב, לא כלי ולא כח גברא ושאר הדברים הפוסלים בנטילת הסעודה (מרדכי ריש פ' אלו דברים; תשובת רשב"א סי' קצ"א).
כלי נקוב- מועיל להעביר רו"ר. ליטול ממשאבה-מועיל. שפשוף ידיו במים- לא מועיל לרו"ר אבל מועיל לתפילה.
סעיף ח
נטילת ידים שחרית, אין נוטלים על גבי קרקע, אלא לתוך כלי.
מב-לפיכך שיהיה לו גם כלי ריקן. נט"י על קיסמים-ג"כ אסור משום רו"ר השורה עליהם.
סעיף ט
מים של נטילת ידים שחרית, אסור ליהנות מהם, ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם.
להשקות לבהמה-אסור וצריך לשפוך במדרון או בעפר תחוח.
סעיף י
נוטל כלי של מים ביד ימינו, ונותנו ליד שמאלו, כדי שיריק מים על ימינו תחילה.
מט- שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין וה"ה באיטר
סעיף יא
לא יטול ממי שלא נטל ידיו שחרית.
מב-אבל יכול להביא. ובנט"י לאכילה- מותר אף ממי שלא נטל לאכילה.
סעיף יב
אם שכשך ידיו לתוך כלי של מים, עלתה לו נטילה לק"ש ולתפלה, אבל לא לרוח רעה שעליהן; אם שכשך ידיו בשלש מימות מחולפים, יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהן.
נפק"מ- שיכול לברך על נט"י ולהתפלל אך לא להעביר רו"ר דלא הוי ערוי ג"פ.
שכשך ג"פ באותם מים-מפעם ראשונה מקרי שופכין
תחב ידו ג"פ בנהר או בשלג בג' מקומות או במי מקוה- פמ"ג מסתפק לענין רו"ר. ולבוש- מתיר ואפילו בפחות מ40 סאה. וע"כ יטול ידיו שנית אפילו אחר התפילה.]
סעיף יג
אם היה נעור כל הלילה, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית, להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. הגה: ויטלם בלא ברכה (הרא"ש כלל ד' ורשב"א סי' קצ"א).
ישן במקצת- על מטתו לכו"ע צריך נט"י דודאי נגע במקומות המכוסים. ואם עראי- כאילו לא ישן. הנפקמ לענין תפילה- אם ודאי לא נגע במקום מטונף ומאידך אע"פ שלא נהיה בריה חדשה מכ"מ לא פלוג- והנפק"מ לענין רוח רעה- האם השנה גורמת או הלילה גורם.
דין רמא ליטול בלא ברכה - ג"פ לסרוגין. ולענין ברכה מח' ואם עשה צרכיו צריך לברך על נט"י כגון בשבועות.
ישן בכפפות-בהל אם-לראש א"צ נט"י כי לא נגע ומאידך יש רוח רעה ולכן יטול בלא ברכה.
נטל ידיו בלילה ונעור עד הבוקר-בהל כל- לרשבא נעשה בריה חדשה דוקא בבוקר (חדשים לבקרים), לכן צריך נט"י ואם ירצה לברך יעשה צרכיו קודם התפילה.
מדוע בעשה צרכיו מברך לכו"ע-בהל ונשלם-לראש כיון שידיו אינם נקיות ודוקא בשחרית תקנו שחיב ליטול ולברך ולרשב"א צריך לברך אף בנעור כי 1.לא פלוג 2.על חידוש העולם מברך אף שלא נהנה
סעיף יד
השכים קודם עמוד השחר, ונטל ידיו, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת, כשיאור היום, להעביר רוח רעה השורה על הידים. (הגה: ויטלם בלא ברכה).
מט- יש אומרים שבעמוד השחר חוזר הרו"ר בפעם שנית אבל משום תפילה א"צ
ואף אם נטילה ראשונה לא היתה בברכה- אינו מברך בנטילה שנייה כי יי"ח לשיטת הראש, וטוב שיביא עצמו לחיוב ע"י עשיית צרכיו.
נטל ידיו וחזר וישן קודם עמוה"ש-אף שצריך נט"י פעם שנית א"צ לברך כי רק פעם אחת נעשים בריה חדשה ומשום רו"ר לא תקנו ברכה.
סעיף טו
ישן ביום, יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהם ג"פ, (ויטלם בלא ברכה).
מה הספק-אם לילה גורם לרו"ר או שינה גורמת ומכ"מ דוקא בישן 60 נשמי.
סעיף טז
דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין, (פי' ששים נשימות), כדי שלא יטעום טעם מיתה. הגה: ובגמרא, פרק הישן, משמע דדוקא ביום היה נזהר. (דברי עצמו, ועיין בב"י).
פרוש – היהמתנמנם כמה פעמים פחות מ60 רצופים עד חצות ומאז מתגבר כארי
אחרונים חלקו על הרמא דדוקא האמוראים נהגו כן ביום, אבל דוד גם בלילה.
שינה ביום- בעל נפש יחמיר שלא לישון אא"כ צריך שיוכל ללמוד, ולא להנאתו
מחצ"ש- לפי כחו וכפי מה שצריך לעבודת ה'.
פירוש שיתין נשמי-בהל דוד- 1. ג' שעות כמו ארי שהיה ישן בשבת ג' שעות. 2. יותר מחצי שעה. 3. ג' דקות
מכריע בהל- בעל נפש יחמיר כפי יכולתו
סעיף יז
יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית, מפני הרירים שבתוך הפה.
מט- כי צריך להזכיר השם בקדושה וטהרה אולם אין מעכב כל שנגעל מהמים.
סעיף יח
אלו דברים צריכין נטילה במים: הקם מהמטה; והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ; והנוטל צפרניו; והחולץ מנעליו; והנוגע ברגליו; והחופף ראשו. וי"א אף ההולך בין המתים; ומי שנגע במת; ומי שמפליא כליו; והמשמש מטתו; והנוגע בכנה; והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח; ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו.
סע' יח'
מט- משום רו"ר וע"כ ימהר ליטול ידיו ואע"פ שלתפילה ולתורה סגי בנקיון בעלמא. כבסע' כב.
אופן הנטילה-עד הפרק ועכ"פ עד קשרי אצבעותיו.
מספר הנטילות- ג"פ בנט"י דשחרית. ויש מחמירים בהולך בין המתים ובמשמש מטתו ולגבי שרותים שצריך ג"פ אבל מב מכריע כמא דסגי בפ"א.
לכלוך שעל ידו- אין רו"ר וסגי בקנוח במקום הלכלוך ולענין תפילה סימן צב.
כניסה לשרותים, אמבטיה- אף שלא עשה כלום בעינן נט"י מפני רו"ר ששורה שם.
נגיעה בנעלים, ברגליו, חופף ראשו- הנט"י משום נקיות ולא רו"ר ונפק"מ שא"צ למהר ליטול ידיו.
ביקור בבית החיים- נטילה קודם שיתפלל על הקבר, אחר שיצא מן הקבר משום רוחות רעות ויש נוהגים לרחוץ הפנים.
לווי המת- נוהג בנטילה ומנהג אבותינו תורה שיטול קודם שנכנס לבית.
חיפש כינים אך לא נגע בכינה- ג"כ נוטל. אבל בפרעוש די בנקיון בעלמא.
מה מקרי מקומות מטונפים- שיש בהם מלמולי זיעה
האם נהיה משוגע- מתלבשת עליו רוח שטות המסוגלת להביאו לעברה דאין אדם עובר עברה אא"כ וכו'.
סעיף יט
המקיז דם מהכתפים, ולא נטל ידיו, מפחד ז' ימים. המגלח, ולא נטל ידיו, מפחד ג' ימים. הנוטל צפרניו, ולא נטל ידיו, מפחד יום אחד ואינו יודע ממה מפחד.
עלוקה ,כוסות רוח- טוב להחמיר
סעיף כ
הרוחץ פניו ולא נגבם יפה, פניו מתבקעות או עולה בהן שחין, ורפואתו לרחוץ הרבה במי סילקא.
סעיף כא
צריך ליזהר בתפלה או באכילה (ועיין לקמן סי' צ"ב סעי' ו' וסי' קס"ד), שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה (מלמולי זיעה, פירוש: זוהמא, כעין שעורים קטנים). וכן שלא לחכך בראשו. אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו, ובמקום המגולה שבזרועותיו, אין להקפיד.
נגיעה במקומות שאין צריך נט"י- צוארו עד החזה, ידיו עד המרפק, היכן שהולכים יחפים, לפי מנהג המקום.
רמא – סימן צב- וסימן קסד . אם נזכר שנגע במקום מטונף ב18 ינקה בכל דבר . וכלא נמצא ב 18 -במים.
ובשעת סעודה יטול שנית ידים בלא ברכה.
סוג זיעה מסוכנת- כל זיעת הגוף למעט זיעת הפנים שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם. יו"ד קי"ו
סעיף כב
אם אין לו מים, יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ויברך: על נקיות ידים, ויועיל לתפלה, אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן.
ואם יש לו מים- יטול אף למנחה וערבית ואפילו בסתמא.
ואם אין לו מים- ינקה בכל מידי דמנקי ואפילו בסתמא.
סימן צב- עד כמה צריך לחזר אחר מים.
סימן רלג-
עשה צרכיו ואין לו מים- מנקה כל ידו עד הפרק בכל מידי דמנקי. ודיעבד על סוף קשרי האצבעותיו. ואף שי"א שיברך על נט"י בשחרית ולא על נקיות ידיים, מכ"מ האחרונים לא זזו מפסק השו"ע.
סעיף כג
לא תיקנו נטילת ידים, אלא לק"ש ולתפלה, אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אא"כ הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם.
ברכות השחר קודם נטילה- א"צ נטילה כי סתם ידים אינם פסולות לברכה וכ"ש לד"ת
אסור לברך כשישן ערום- כי אז בסתמא ידיו מטונפות מנגיעת בית הסתרים
אם ישן בפיג'מה- מסתמא חיכך בגופו במקום זיעה אם ישן שנת קבע
ישן שנת עראי-אין חזקתו שנגע וסתם ידיו כשרים לד"ת ולברכה .
ישן ערום כיצד מנקה-פמג- בכל מידי דמנקי ואפילו יש לו מים דאין צריך מים אלא להעביר רוח רעה.
זוהר- דוקא במים
מב-דאוי להחמיר כשיש מים
סימן ה- כוונת הברכות
סעיף א
יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו אלהים, יכוין: שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כלם.
מט- ברכות מז שלא יזרוק הברכה מפיו אלא יכוין בעת האמירה ויברך בנחת. ומקרא מפורש בישעיה "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" ועל זה חרה אף ה']
קרי וכתיב בשם הויה- חזל- ההוגה השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב.
עיקר הכוונה בשם הויה- לשוע- היה הווה ויהיה. ואלו לגרא- רק באדנות כי הולכים אחר הקריאה
מב- כונת הויה בק"ש- היה הוה ויהיה וגם אדנות
הזכיר שם- יסיים במשפט כדי שלא יאמר לשוא' אא"כ רוצה לקלל שאז יפסיק באמצע.
אם אמר ברוך אתה ה- יסיים למדני חוקיך
אם אמר ברוך אתה ה א-לוהי- יסיים ישראל מן העולם ועד העולם.
סימן ו – דין ברכת אשר יצר וא-להי נשמה ופרושיו
סעיף א
כשיצא מבית הכסא יברך: אשר יצר את האדם בחכמה, שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה.
וי"מ על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך;
וי"מ בחכמה, שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואח"כ בראו
וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, פירוש: נקבים רבים, כגון פה וחוטם ופי טבעת, וגם ברא בו אברים רבים חלולים, כמו לב וכרס ומעיים, שאם יסתם אחד מהם, כלומר, שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח, ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. והאברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האברים החלולים, שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים, הם כרס ומעיים, שפיר הוי שבח זה מענין עשיית צרכיו.
ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר, עד שאם עבר הגבול, ימות, בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא, והוי שאם יפתח אחד מהם נמי מענין עשיית צרכיו ממש. רופא [ חולי] כל בשר, על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה. ומפליא לעשות, מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא.
ועוד יש לפרש ע"ש שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת. הגה: ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא ע"י שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (דברי עצמו).
מקור הרמא- ספר הכונות –נשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף מהגשמיות ומכח זה קשורים הנשמה והגוף ע"י המאכל
[גרסאות-חלולים ולא חללים. גרא- אם יפתח או אם יסתם. מנהג מב- להשמיט אפילו שעה אחת. אי בצירה או בחיריק. "רופא חולי" או רופא כל בשר.]
סעיף ב
יש נוהגין להמתין לברך על נט"י עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד לא נהגו כן. ועכ"פ לא יברך ב"פ ומי שמברכם בביתו, לא יברך בבהכ"נ, וכן מי שמברכם בבהכנ"ס לא יברך בביתו (כל בו סימן ב'). ומי שלומד קודם שיכנס לבהכ"נ, או מתפלל קודם, יברכם בביתו ולא יברך בבהכ"נ. ואפילו בכהאי גוונא, יש נוהגין לסדרם עם שאר ברכות בבהכ"נ ואין מברכין בביתם (מהרי"ל הלכות תפלה).
פסוקים קודם ברכת התורה- מא-מותר כיון שנאמרים דרך תפילה ולא נתחייבו בברכת התורה.
קבלת ר' יהודה החסיד- לומר שמע ישראל קודם שייצא לבית הכנסת ויתכוין שלא לצאת י"ח אא"כ יעבור זמן.
אם לומד אחר נטילה אם מפסיק בשיחה יש לברך על נט"י בבית לכו"ע.
הסכמת האחרונים לנהוג כאנשי ספרד שלא להפסיק לכתחילה בין ברכת ענט"י לנטילה. אא"כ צריך לנקביו
חי"א- טוב יותר שיברך ענט"י דוקא אחר שהיה בשירותים ואומר עם שאר הברכות ועומד לפני התפילה. וכן עשה הגרא.
ש"צ שבירך ברכות השחר בביתו האם יכול לברך בבית הכנסת-יכול אם מבקש מאחד מהקהל שלא יברך אלא יתכוין לצאת בברכתו.
סעיף ג
ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך, מפני שהיא ברכת ההודאה, וברכת ההודאות אין פותחות בברוך, כמו שמצינו בברכת הגשמים.
מב- לכתחילה יסמוך א-לוהי נשמה לברכת אשר יצר.
שכח לברך א-לוהי נשמה- פר"ח- אם נזכר אחר 18 אין לברך יותר, כיון שאומר מחיה המתים.
שערי תשובה-אם מתכוין לכתחילה לאומרה אחר 18 יכול.
סעיף ד
יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה, ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה, מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים, ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים, הם מכונים שלא לצאת בברכתו.
מט- להשלים 90 אמנים ליום ושערי תשובה מפקפק במנהג. אך תשובה מאהבה מתיר בשופי כי ממילא נוהגים היום שלא לצאת מהש"צ. פמ"ג- רק ש"צ יברך לכולם. מב- כ"א יש על מי לסמוך.
להוציא בברכות השחר פחות מעשרה- לבוש- א"א. פמ"ג- דוקא כשמוציא בקיאים צריך 10. אבל בלא בקיאים א"צ 10
לברר- יש מ"ד שא"א להוציא מי שיודע לברך
סימן ז- צריך לברך ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים
סעיף א
כל היום כשעושה צרכיו, בין קטנים בין גדולים, מברך אשר יצר, ולא על נטילת ידים, אף אם רוצה ללמוד או להתפלל מיד. הגה: היו ידיו מלוכלכות, ששפשף בהן, אפ"ה אינו מברך על נטילת ידים (סמ"ג סימן כ"ז מ"ע).
אם עבר זמן רב- אפ"ה חייב לברך.
לא ברך ונצרך שוב לשירותים- פמ"ג יברך ואח"כ ילך לשירותים ואילו האחרונים רק פעם אחת.
מה יקדים אשר יצר או ברכה אחרונה- רשל אשר יצר דתדיר.
האם משלשל מברך כל פעם או רק בסוף- מח'. והמנהג לברך כל פעם. אבל בשלשול חזק שמרגיש מיד שצריך-אסור לברך שהרי אסור בד"ת, צב. (לברר- שהרי נפסק בהלכות תפילה ששכל שמרגי שצריך לשרותים אסור בתפילה אך מותר בד"ת וברכות)
ברכה על נט"י כשאוכל דבר שטיבולו במשקה קודם התפילה- בהל להתפלל- פמ"ג מסתפק שמא צריך לברך מטעם ס"ס 1. יש מ"ד על דבר שטיבולו במשקה בעי ברכה 2.יש מ"ד כל היום צריך לברך לתפילה.
ברכה על נט"י לתפילה לאחר שעושה גדולים בה"ל להתפלל- בשם ארצות החיים צריך לברך.
מב- האחרונים פסקו בשוע שלא לברך.
דרשו- בספר מעשה רב כתב לברך לפני כל תפילה
הרחבה בגין ס"ס בברכות- דרשו-
סעיף ב
הטיל מים ולא שפשף, אע"פ שצריך לברך אשר יצר, אין צריך ליטול ידיו אלא משום נקיות או משום הכון (עמוס ד, יב).
אין במה ליטול- בכ"ז יברך אשר יצר אפילו אם שפשף כי לברכות מועיל נקוי ידים בכל מידי.
בהל הטיל-מאידך אם צריך להתפלל צריך ליטול אף בלא הטיל מים, ואם שפשף צריך מדינא נט"י להתפלל.
שפשף ביד אחת- נוטל מדינא אותה יד והשניה משום היכון.
בה"ל או- סתירה לסימן צא ב.
סעיף ג
הטיל מים, והסיח דעתו מלהטיל מים, ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת, צריך לברך ב"פ אשר יצר.
טעם השוע- כדין תפילת תשלומים. והאחרונים חולקים כי רק בקרבן שיך תשלומים משא"כ בברכת הודאה וכמו מי שאכל פעמיים דמברך ברכמה"ז פעם אחת.
לברך לאחר זמן- לכתחילה יברך מיד שמא יצטרך שוב
[לכאורא זכור לי שיש סתירה עם מקום שבו נאמר שיכול להמתין עם האשר יצר כאשר קם מוקדם בבוקר]
סעיף ד
אין שיעור להשתין מים, כי אפילו לטפה אחת חייב לברך, שאם יסתם הנקב מלהוציא הטפה ההיא היה קשה לו, וחייב להודות.
.